יצחק - רצח רבין: הסיפור שלא סופר

תקציר:
על כיסא קטן הוא ישב. שותק ומחייך. עדיין לבש את הטי-שרט הכחולה, "מחופש לשמאלני", כפי שאמר בהמשך חקירתו. צריבת מבטו לעברי השאירה בי צלקת שרק לאחר שנים רבות הגלידה. "הוא כאן," בישרתי למפקדי. "שמור על אווירה טובה במתקן," הורה לי, "אנחנו רוצים להתחיל את החקירה בטוב." אווירה טובה? איך אפשר? למה אני? איך אני יכול לשמור על "אווירה טובה" עם מי שרצח את ראש הממשלה, רצח את האופטימיות והתקווה, רצח את נשמתי, עם מי שניסה לחסל את הדמוקרטיה הישראלית? לקחתי נשימה ארוכה כדי להקל על הסחרחורת שתקפה אותי. כשהרגשתי יציב ונושם, צעדתי בהיסוס לעבר חדרו של הרוצח, נעמדתי מולו, בכניסה לחדר. נשענתי על משקוף הדלת הפתוחה, בניסיון לעצור את תזוזת הקירות שסבבו סביבי במעגלים כנגד כיוון השעון בקצב הולך וגובר. "רוצה קפה?" שאלתי. הרוצח, שהיה אזוק, השיב בחיוב וחייך... עמדתי מולו והקפה בידי, והוא זורח. צוחק. אמר תודה ולגם בחיוך גדול. "פחדת?" שאלתי אותו, בעודי נאחז במשקוף הדלת. "פחדתי מאוד," ענה בטון רציני. הופתעתי. הרוצח שתק שניות ספורות והמשיך בחיוך ציני: "כן, פחדתי מאוד... פחדתי מאוד לא להצליח!" הוא לגם מהקפה ופרץ בצחוק. מי היה מאמין שהוא יצחק? "לא הבנת את שאלתי," אמרתי. "האם לא פחדת למות?" "זה לא רלוונטי אם אני חי או מת!" ענה הרוצח...

עותקים